מבט אחר על שנת תינוקות

קרלוס גונסאלס הוא רופא ילדים ספרדי, יועץ הנקה, מחברם של ספרים על גידול ילדים באופן טבעי ובעל טור קבוע במגזין "להיות הורים". התוודעתי אליו בשנים שהתגוררתי בספרד ונכבשתי בפשטות, בשכל הישר, חוש ההומור ובעיקר האהבה ללא תנאי לילדים. בכתיבתו הוא משקף להורים מצבים שונים מנקודת המבט של התינוקות והפך למגן ללא חת על ילדינו מול ממסד אטום והערות שהורים שומעים ללא הרף מסביבתם. להלן עיקרי דבריו על שנתם של ילדינו, נושא בוער במיוחד כאמור.

ילדינו יודעים לישון. העוברים ישנים ברחם, והיילודים מבלים יותר מחמש עשרה שעות ביממה בשינה, ויש כאלה שאף יותר. למען האמת, יותר משהילדים לומדים עם הזמן לישון, הם לומדים להיות ערים. הם צריכים לעבור מחמש עשרה שעות שינה או יותר של יילודים לשבע שמונה שעות שינה של מבוגר, כלומר הם צריכים ללמוד לישון בכל פעם פחות ופחות. אבל זה אינו לימוד של ממש (כלומר משהו שיש ללמד), אלא תהליך הבשלה, בדיוק כמו לשבת או ללכת: כל הילדים יעשו זאת כשיגיע הזמן, בלי שההורים יעשו דבר מיוחד (חוץ מלאהוב אותם ולטפל בהם), ושום גירוי לא יוכל לגרום להם לעשות זאת לפני כן, או טוב יותר.
אחד משיאי תהליך הבשלות הזה מתרחש בסביבות גיל ארבעה חודשים, כשהתינוקות מתחילים להתעורר לעיתים תכופות בלילה. אימהות רבות מתפלאות, דואגות או אף נבהלות מפני שאמרו להן שהתינוק יישן בכל פעם יותר. אז הנה את כבר יודעת מראש: בגיל חודשיים או שלושה חודשים התינוק שלך עשוי לישון שש שעות בלילה, אבל לקראת גיל ארבעה או חמישה חודשים סביר להניח שיתחיל להתעורר כמה פעמים בכל לילה. זכרי שזה תהליך נורמלי של הבשלה.
מכאן והלאה אנחנו נכנסים לשטח לא ידוע. מה שבטוח, זה משתנה מאוד בין ילד לילד. דומה שלקראת גיל שנתיים הילדים מתעוררים פחות ולקראת גיל שלוש הם כבר ישנים בדרך כלל לילה שלם (לפחות מרבית הילדים שלא התנסו בחוויות טראומתיות, שאיש לא ניסה להשאיר אותם לבד בלילה נגד רצונם). לקראת גיל שלוש, ילדים רבים שישנו עם ההורים יעברו לחדר משלהם. לקראת גיל שבע ילדים רבים יכולים להירדם לבד. אחרי נשיקת לילה טוב כמובן.
נכון, יש שיטות שונות "לאילוף" תינוקות לישון. בבסיס חלק מהשיטות הטענה שיש להניח לילד לבכות במיטתו עד שילמד שאין טעם לבכות כי לא ייגשו אליו. מה הבעיה שלי עם זה? הבעיה שאני לא רוצה ללמד את זה את הילד שלי. מה שאני רוצה ללמד אותו הוא שאימא או אבא יעזרו לו כשהוא זקוק להם. אני מאמין (גם אם אין לי הוכחה) שזה הבסיס המוצק שעליו נבנים אמון מתמשך ועצמאות אמתית. אני מאמין שתינוקות לא בוכים כדי לעצבן. תינוקות, כמו מבוגרים בוכים כשהם סובלים. העובדה שהדברים שגורמים להם סבל אינם אותם הדברים שמדאיגים אותנו (כמו להגיע לסוף החודש למשל, עניין שכלל לא מדאיג את התינוקות…) אין פירושו שהצורך שלהם חשוב פחות.

הגב

  Subscribe  
Notify of