סיפור ההנקה של שרה 

אושר נולד בשבוע 40 +5 ימים,  בתאריך 20/9/2013 בשעה 7:10 בבוקר יום שישי המאושר בחיי, בחדר הלידה הטיבעית בבית חולים איכילוב, זו הייתה לידת בזק כפי שאמרה לי המיילדת, שעה ורבע בחדר לידה וטוטאל של פחות מארבע שעות מירידת המים ותחילת הצירים למשמע הבכי המחייה הזה של בני בכורי. משקל הלידה 3.550 הכל היה תקין ויחסית קל. בחדר הלידה נכחו חברתי הטובה ביותר ומיילדת בלבד.

אושר בילה איתי את השעתיים הראשונות בחדר הלידה כאשר הוא עדין מחובר לחבל הטבור, מחובק על ידי, שוכב על חזי במגע עור לעור ממשש עם הלשון ולומד להכיר את אמא מבחוץ.

24 השעות הראשונות היינו יחד בביות מלא ולאחר מכן כשהגיעו בדיקות הדפ התגלה כחוסר ב G6PD והתפתחה צהבת די חמורה שהצריכה טיפול בפוטותרפיה במשך 6 ימים.

אני זוכרת את הפחד הבכי והלחץ שהיו בי באותו רגע כאילו זה היה עכשיו ממש, התינוק שלי שרק למדתי להכיר והנקתי אך פעמים ספורות בקושי רב ובלי להבין מה אני עושה ואם הוא מקבל או לא מזון נלקח ממני לטיפול אגרסיבי בשתי מנורות "צ'יפסר" כשהוא שוכב ערום למעט חיתול וצורח את נשמתו…המראה היה קשה (על אף שכל אמא מנוסה שקוראת את זה חושבת שאני דראמה קווין וכל אמא שניה עוברת ילד עם צהבת) צריך להבין שבבית חולים איכילוב המדיניות לגבי ילדים עם חוסר בg6pd   היא לא לקחת כל סיכון ולטפל בצהבת מהר וקשה…

כומבן שישבתי לידו והוצאתי אותו להנקה כל שעתיים בלי להתחשב באחיות יותר מדי…היה לי יותר חשוב שישכב עלי ואחבק אותו מאשר הטיפוטל עצמו …רציתי את התינוק שלי לעצמי.

בעקבות הטיפול אושר נעשה חלש מאוד, ישנוני ועצבני ולא היה לו כוח לינוק כבר מהלילה הראשון מצאתי עצמי סוחטת לתוך כפית כל טיפת חלב ראשוני שצלחתי להוציא מגופי ותוך פחות מ48 שעות כבר הצלחתי לשאוב מנות של 60מיל ויותר מספר רב של פעמים ביום…הרגשתי גדושה כל הזמן ולחץ האחיות לתת לו פורמולה הגביר את הכעס שלי והרצון להיאבק על ההנקה הזו.

"הילד שלי לא יטעם פורמולה" אני אסחט, אשאב, אשב לידו יומם ולייל ולא משנה מה יעמוד בדרכינו הילד יינק. וכך היה שבמשך 8 ימים מהלידה ועד השחרור המיוחל מבית החולים אושר קיבל מנות שאובות שלי כל שעתיים ואף פחות מכך ולא טעם פורמולה. במקרה אחד קיבל חלב שאוב של חברתי הטובה ביותר שבנה גדול מאושר בשלושה שבועות.

לאחר 9 ימים מהלידה השתחררנו מבית החולים, אושר ואני במצב בו שואבים חלב סביב השעון, אושר לא ידע לינוק והיה חלש מעט. נסיעתנו הראשונה בהמלצת ובדאגת חברתי הייתה לעולש לפגוש את שלי יועצת ההנקה על מנת "להציל" את המצב… חברתי שכבר הייתה מנוסה עם שני בנים ויועצת הנקה בעצמה אמרה שאין מה להפסיד ומאחר ואני רוצה והוא רוצה אולי יעץ איכותי יציל את המצב כבמטה קסם.

אני הייתי עייפה ומבולבלת ולא התנגדתי כלל אמרתי מה שצריך עושים …עכשיו אושר הוא מרכז עולמי.

המפגש עם יועצת הנקה היה מוזר ומבלבל מבחינתי, הרגשתי לא בנוח לחלוץ ציץ ולתת לבדוק את הפה של אושר וכו' אך בנועם ובשיחה וברגישות גדולים שלי טיפלה בנו. הווצע לנו להשתמש בפטמת סיליקון על מנת לעזור לאושר לתפוס את השד מאחר והפטמה מעט שטוחה והוא מעט חלש…ניסינו וזה עבד ומאותו רגע אושר ואמא התחברו ולא נפרדו. אושר הפך ליונק מצטיין עלה יפה ובאופן עקבי במשקל.

עשינו פגישה נוספת לאחר שבועיים ואמרנו שננסה לגמול את אושר מהפטמה ולהעביר אותו אל השד זה לא צלח, אבל יש לומר שאושר שהיום בן שנה ותשעה חודשים כמעט יונק –הילד לא הפסיק לינוק עם כאבי שיניים עם מחלות חום וצינון וכל מה שיכול לקרות בשנה ותשעה חודשים לתינוק פצפון ומן הסתם טיבעי ביותר. בעצם מה שאני אומרת פה …אושר יונק כבר שנה ותשעה חודשים עם פטמת סיליקון בהתחלה זה הציק לי ואז רופאה נהדרת שמאוד קרובה לליבי אמרה לי " אם בן אדם קורא עם משקפיים, זה רע?" "מה יותר חשוב עצם זה שהוא קורא או המשקפיים" ואז הבנתי כמה היא צודקת חשוב שהילד יונק וזה לא לו נוח או לא מציק בשום צורה זה פשוט אביזר עזר לנוחותנו…כשגדל למד להלביש לי את הפטמה או להגיש לי את הקופסא הצהובה של הפטמות כדי שאבין שהוא רוצה לינוק וזה הפך לחלק מהתקשורת בנינו…זה די מגניב אפילו.

לאחר ארבעה חודשים שבתי לעבודה, המשבר היה קשה מאוד, שאבתי 3 פעמים במשמרת של 7 שעות עבודה וכך היה מגיל ארבעה חודשים ועד היום…אושר מקבל את החלב השאוב מסבתא שמשתפת פעולה באופן מלא (אין לה ברירהJ), וכאשר אמא מגיעה הבייתה שמחה גדולה אושר בא מבקש "מאמ המממ" שם יד על הראש ונשכב. השמחה שלו לראות את הציץ נשלף לכיוונו היא האושר הגדול ביותר בחיי.

כשאושר היה בן 8 חודשים עברתי תאונת אופנוע עם שבר בכתף וכאבים עזים, אושר שלא הבין מדוע קשה לי להרימו התעקש להיות ליידי צמוד, לשכב עליי וליידי וכך נוצרה הלינה המשותפת אצלנו. הוא ינק בטירוף באותם ימים ונתן לי את הכוח להתגבר על הכאבים וההגבלה בתנועה. למרות השבר שכאב בטירוף (שבר בכתף ביד הדומיננטית ושבר נוסף באצבע ברגל) לא נטלתי משככי כאבים ותרופות על מנת שלא להפריע להנקה ולא הפסקתי לשאת על הידיים ובמנשא על אף הכאבים. אושר התעקש להיות במנשא ועליי צמוד צמוד כאילו הוא הביא לריפוי של הכל. אני נושאת באופן בלעדי במנשא סיני מקדימה עד היום. אושר לא ישב בעגלה עם אמא מעולם עגלה=סבתא, מנשא=אמא, כך מתניידים אצלנו. (אני מניחה שהמגורים בקומה 4 ללא מעלית תרמו להחלטה הזו).

חברות רבות הרימו גבה על הנקה ממושכת עם הפטמה ועל השאיבות בשעות העבודה ואיך זה ישפיע על משק החלב…אמנם שהתחלתי לעבוד היה משברון והיה פחות חלב אך הגוף איזן את עצמו נהדר ופשוט ייצר יותר חלב בבוקר מוקדם ובשעות הערב כדי שאושר יוכל לינוק מאמא ולא רק להנות מהחלב.

אושר ינק באופן בלעדי עד גיל שנה וחודש –לא רצה מוצקים ואף לא טעימות כמעט למעט דברים ממש טעימים בעיניו  כמו גלידה וניל ופיתה…צריך לציין שהוציא שן ראשונה בגיל שנה.

עד היום שנה ותשעה חודשים ההנקה מהווה להערכתי משהו כמו 70% מהתזונה שלו ובימים שהוא חולה מעט או מוציא שן אף 90%.

אושר נמצא באחוזון 50% במשקלו ו100% בגובה לפי הטבלה של טיפת חלב כך שיש להניח שהחלב כן מזין בניגוד למה ששומעים מסביב.

מילה על הסביבה: החברה הכי טובה שלי שגם היא יועצת הנקה ואמא לשלושה בנים קטנים היא מקור התמיכה העיקרי שלי – היו לה קשיים לא קטנים בהנקה אך כל ילדיה ינקו עד גיל כזה או אחר והיא אוזן קשבת נהדרת.

אמא שלי שלא הניקה מעולם (אני בת יחידה) לא תמכה אך גם לא הפריעה מדי פעם זרקה הערות שאני מגזימה ואני חרדתית לגבי החלב וזה לא משנה מה שגרם לי רק לרצות יותר ולמזלנו אושר לא ממש מקשיב לה J

בן הזוג שלי אחרון ברשימה אך הכי משמעותי, לא הפריע ואמר "תעשי מה שטוב לך"…"אם מתאים לכם וכיף לכם אני מצדיע". ואף נכנע בסוף ללינה משותפת (מזל שהוא עובד במרבית הלילות J).היו אף מצבים משעשעים בהם אושר אמר תוך כדי הנקה "אבא גם" והגיש לאבא את השד כדי לומר שהשאיר לו קצת…מבטיחה שזה לא סוטה כמו שזה נשמע. הוא פשוט רצה לשתף את אבא בחוויה שלו.

מילה לגבי הנקה בציבור: אני הפכתי מביישנית גמורה לאמא שמניקה בציבור עד היום מהסיבה האחת והמאוד פשוטה אושר הקטן אהב מאוד מהתחלה להיות בחוץ, בים בגן שעשועים ובאווירת אוויר פתוח וגם רצה לינוק בהתחלה מדי שעה שעה וחצי וכיום מדי שעתיים שלוש מה שחייב אותי להניק בנוסף הוא אינו סובל שמכסים אותו על כן לא הייתה כל ברירה הוא יונק כפי שהוא יונק והציץ חשוף כי זה מה יש.

בן הזוג שלי למזלי הגדול התגבר על הבושה ועל ה"את ערומה" מהר מאוד כאשר ראה את בנו מאושר ושמח וזה הכי חשוב. (כבר אמרתי שיש לי בן זוג מדהים?)

סביבה תומכת היא חשובה כל כך ושאין מוצאים את הכוח ב"אנטי" אני אעשה מה שטוב לי ולתינוק שלי ולא משנה מה יגידו…זה הכי האופי שלי (לטוב ולרע)

 

כשהתחלתי לכתוב את זה לא הבנתי כמה אני גאה בסיפור שלי אבל למעשה סיכמתי פה על כמה עמודים שנה ותשעה חודשים של טירוף, אהבה, סיפוק ועוד מילים מפוצצות שבסוף משמעותן היא להיות אמא. ו"האושר שלי" הוא אכן האושר שלי.

מייל משרה בתאריך 2.6.15