סיפור ההנקה של נלי

הייתי בטוחה שאהיה הכי קול, אבל יצאה ממני לביאה טורפת.
וכך זה קרה, את אלה שלנו ילדתי מאוחר בלילה, דקות ספורות לפני חצות, בדיוק בתאריך שאמרתי לכולם שאלד בו, עוד מאז בדיקת האולטראסאונד הראשונה, שראינו דופק.
כולם היו מאושרים בשבילנו. הגיעו, התקשרו, הכינו דאגו וחיבקו.
אבל לא היה לי מקום לכולם, היה לי מקום רק לנו. לביאה אמרתי?
הנקתי מהרגע הראשון. והיא פשוט ינקה, זה הרגיש מושלם. עד שזה כאב.
וביום השלישי, זה כאב. ומאותו רגע, למשך ארבעה שבועות, זה כאב.
עד שפגשתי את שלי.
"שלי גת היא פיית ההנקה", חברה טובה אמרה לי. "קחי את עצמך וסעי עד אליה- היא פשוט יודעת לגרום לזה לקרות".
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מחוויית ההנקה ובעיקר משלי זה שהכי חשוב להנות ממה שאני עושה. להיות נוכחת, קשובה ולהנות באמת.
אגב, זה נכון פשוט לגבי הכל. כשאני לא נהנית, אני לא מזמנת לאלה בכלל הזדמנות.
אז הנה אני, מבינה שאני נדרשת לרתום את כל האנרגיה, הרוך, הלב והגוף למציאות החדשה שלי.
למדתי לנשום, להרגע, להקשיב לסימנים, לדאוג שיהיה גם לי נוח ונעים,
למדתי שאפילו שאני חדשה בתפקיד הלביאה, אני חלק מלהקה ואנחנו ביחד, לא לבד.
תודה עצומה שלי יקרה, על תחושת השליחות שבעשייה שלך, על הטואטליות בלווי, בכל שעה, בכל שאלה, תמיד.
ובעיקר על הכיף שבו נעשים איתך הדברים, מהרגע הראשון. מתחילים ומסיימים בחיבוק.
אנקדוטה לסיום- ההנקה בסופו של דבר היא בחירה אישית שלי, אני לא מאמינה שצריך או כדאי להניק. אני מאמינה שכל אחת שיש בפניה את אפשרות הבחירה, צריכה לעשות מה שמתאים לה..
והכי חשוב להנות – אחרת מה הטעם?