כולנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים. בזמן הקצר שאנו מבלים איתם, הלא הוא “זמן האיכות” המפורסם אנו מרגישים צורך לפצות אותם כל הזמן על החסר ועל רגשות האשם שלנו כהורים במירוץ החיים. וכשאנחנו מפצים, אנחנו לא תמיד מתעקשים על הערכים שחשובים לנו ולא תמיד מציבים גבולות. חינוך??? את זה הם כבר יקבלו במסגרות. המטפלת, הגננת, המורה… שם הם ייגמלו מחיתולים, שם הם ילמדו לאכול (שהרי רק אצל המטפלת או בגן הם אוכלים כמו שצריך…), שם הם ילמדו איך להתנהג. אז אם אנחנו לא נמצאים איתם מספיק זמן, איך נוכל לחנך אותם? ככה הם גדלים ובגיל 10 או 12 אנחנו לא מבינים איך יכול להיות שהילד הזה שמדבר אלינו ככה, או הילדה הזאת שטורקת לנו את הדלת בפרצוף